יום שישי, 19 בדצמבר 2014

עולם של קוביות

התחלתי לשחק עם קוביות. זה מחזיר אותי לילדות. לרגע שוב הילדים שלי בני חמש יושבים על השטיח בסלון ובונים ארמונות, רובוטים, חיות, עולמות שלמים -  מאושרים עד הגג.




יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

מברשת גלוח





היום פגשתי במסדרון מברשת גלוח היסטרית.
"מה קרה לך?", שאלתי
"אני לא סובלת את המשחת גילוח החדשה",היא יללה, "יש לה ריח נוראי. זה עושה לי בחילה"
"תנסי כמה ימים", אמרתי "אולי תתרגלי"
"אולי את יכולה לדבר עם הבעל שלך?", היא התחננה,
"מאד אהבתי את המשחה הישנה. היה לה ריח נפלא. הריח היה נשאר איתי כל היום. הסתובבתי מסוממת ממש. כל המברשות האחרות רצו להיות חברות שלי רק כדי לספוג מעט מהריח הזה. עכשיו כולם בורחים ממני. כולם צוחקים עלי. אף אחד לא רוצה להיות חבר שלי יותר. למשחת גלוח החדשה יש ריח של שירותים. אני מסריחה כל הזמן"
"אני לא חושבת שהוא יסכים", עניתי בצער, "הוא קנה 10 קופסאות של משחות גילוח כזאת ממש בזול והוא מספר לכולם בגאווה איזה עסקה מדהימה הוא עשה"
"את לא חושבת שזה מסריח?", היא שאלה אותי
"כן. את צודקת. יש לזה ריח של שירותים אבל אני לא רוצה לקלקל לו את השמחה אז אני שותקת"
"אוי, אני מתמוטטת, מה אני אעשה? 10 קופסאות? זה ייקח שנים", היא קראה בהיסטריה וקפצה לתוך האסלה.

יום חמישי, 20 בנובמבר 2014

צעדת הקרמיקה הירוקה



הבוקר כשקמתי הלכתי למטבח להכין קפה. כשהושטתי יד לקומקום הורוד הוא רתח מזעם, התנדנד על התחתית ונשף אדים לעברי מהפיה. "זוזי", הוא קרא, "את מפריעה. את לא רואה שיש פה תהלוכה?"  הסתובבתי ימינה. על השיש הופיעה תהלוכת כלי מטבח. גירף-מיקסר הלך בראש, אחריו צעדה במרץ מסננת על זוג רגליים כחולות ואחריהם השתרכו ידית ירוקה ומגרדת אפורה עם ראש כחול.
"זוזי מהדרך", הם קראו וזקפו ראשיהם בגאווה.
"לכבוד מה התהלוכה?", שאלתי. 
"צעדת הקרמיקה הירוקה", הם ענו במקהלה, "בדיוק לפני שנה החליפו את הקרמיקה במטבח. זהו יום השנה לקרמיקה הירוקה. אנחנו מתאמנים לקראת הצעדה שנה שלמה. צועדים לאורך הקרמיקה מקצה התנור עד לשולחן האוכל ובחזרה". הסתכלתי מסביב. על הטוסטר, על המדפים, על אדן החלון כל דיירי המטבח מצטופפים, מנופפים דיגלונים, קוראים קריאות עידוד לצועדים.
"זה יום חג. כולם בחופש", נשף לעברי הקומקום",  "אם את רוצה ארוחת בוקר תלכי למקום אחר".
אז נכנסתי לאוטו ונסעתי ללחם בורקין בבנימינה אכלתי ארוחת בוקר מדהימה וכתבתי את הפוסט הזה. חבל שאין תהלוכה כל יום.





יום חמישי, 13 בנובמבר 2014

מטבח הפלאות

מטבח הפלאות


שלום קוראים לי אורלי דבור. אני אימא לשלושה ילדים וכלבה לבנה שובבה. החפצים בבית מדברים אלי. אף מציץ אלי מידית של דלת, מסננת עם בטן בולטת בוכה לי שהיא שמנה, מחדד נובח עלי בזעם. עפרון מספר לי איך המחק לא נותן לא לדבר. רק אתמול הגזר אמר לי מקרש החתוך שהוא יקרע אותי לגזרים אם אעשה ממנו סלט והבטטה שהכנתי לארוחת ערב צעקה עלי "יא חתיכת בטטה". 





באורח פלא המטבח נהפך לארץ פלאים - דיונות מלח, הרי מסננת, עצי צנונית, גבעות סוכר. לפתע בא לי  להיות אורלי במטבח הפלאות. לקפוץ פנימה,לרוץ אחרי מר מלח. "אני  ממהר למסיבת התה של פלפלת", הוא מתנשף אלי תוך כדי ריצה, לטפס על פומפייה ענקית כדי לראות את ארץ הפומפיות השוממה או לשבת בצלו של מזלג ענק שציפורי כפית קטנות עפות מעליו.





איזה עולם מופלא. מסננות מחוררות, מסחטות לימון עוגנות לחופו של כיור ולחם רץ ללא מנוחה כדי להגיע טרי לשולחן. כבר שנים אני שטה בחלומות במטבח הפלאות הזה וגם מדלגת פה ושם לארגז כלי התפירה שם גרים כמה כפתורים שתקועים בקשר בלתי אפשרי עם חולצה עצבנית וחוט ששכח איך יוצרים קשרים. במקלחת אני פוגשת מברשת שיער שמחפשת את היעוד שלה. לא יכול להיות היא אומרת לי בבכי שהיעוד שלי הוא רק לסרק שערות. אני חוצה את גשר המסרק ועולה במעלה הרוכסן. שמש פלסטיק זורחת בתקרה. מכוניות מסרק טסות על כביש הרוכסן, תנין מסרק פוער לעברי לוע ענקי ולהקת סכות שיער רעשנית מקפצת על חבל.

אתם מוזמנים להצטרף אלי למסע. מסע למחוזות ההשראה והיצירה שלי. בתרמיל יש לי עפרון היסטרי, עכבר מחושב, ומצלמה עם רצון משלה. בארנק שטרות של כסף מונופול שצועקים "לא לבזבז" כשנוגעים בהם. אני עולה על שטיח הפומפייה שלי ועפה. קצת דוקר בגב אבל היי, העיקר שאני בדרך